צ. אני אוהב אותה זה מספר שנים. היא האחת. לצ. יש ילדה מתוקה ואני מת לאמץ אותה. אני מת לשאת את צ. גם היא רוצה ולא רוצה. הפכים, רגשות מנוגדים, ואני מצליח לראות את הילדה מדי פעם, בהסתר. שאימה צ. לא תאשים אותי בהשגת גבול בחיי הילדה.
צ. כתבתי עליה שירים מספר באתר זה. ד"ר צ. מהנדסת מחשבים מצליחה. מרפאת כל מחשב, כל תוכנה פגומה או יוצרת חדש יש מאין לכדי תוכנית מחשב מופלאה. אשת חיל לא רק בכישוריה המקצועיים אלא גם באופייה.
נ. רק בת 9. גם כאן הייתה לי הזכות וההזדמנות להחזיקה, כתינוקת, מספר דקות בידיי. עיניה שחורות, חודרות, כפי שאני זוכר, מגלות מה תהיה הילדה הזו. ואכן, היא תלמידה טובה. העיניים לא שיקרו.
עמדתי לידה. היא לא הכירה אותי, אך אני כן. אני מביט בה והיא מביטה באב הנוטל את תיקה של בתו בפתח בית הספר. היא מישירה מבט אל השניים ולפתע פולטת בלחש: "מתי אראה את אבא מאיר?"
ואני, אוזניי מצילות. אני שכל כך רוצה לאמץ אותה כבתי, מתרונן בנפשי ובעיניי ניקוות דמעות. ואני יודע שהיא מנועה ממני, אף בחיבוק, כל עוד לא אקבל הכשר מאימה.
נכתב על ידי
running050, גבר בן 68 מחיפה, בתאריך 23/06/2011
(סיפור זה נצפה 3,029 פעמים)
