האמריקאית כבר לא מלווה אותי בריצה. מאז שנסעה לה מייקי, אף הוא אמריקאי וישראלי כאחת, מלווה אותי בריצה. הוא רוצה לשבור את מחסום ה-3 שעות במרתון ולרדת בתוצאה אישית של כמה דקות מתחת למחסום זה.
אנו מתאמנים יחד. הוא הרבה יותר טוב ממני, וגם צעיר ממני, ולכן סוחף אותי לזמנים מהירים.
גם אני מתאמן כעת למרתון - ה-40 במספר שלי - ואני גאה על הישגיי בתחום הריצה ועל האיכות שנוספה לחיי ב-40 שנות ריצה.
מייקי לא מוותר לי; כשאנו מגיעים לקילומטר ה-32 באימונים הוא מתחיל לדחוק בי שאגביר. "הגעת למחסום ה'קיר' התחל להגביר, לא אוותר לך." ואני אכן מגביר, גם אם אני עייף.
דמעות צצות בזוויות עיניי. "זה לא מהמאמץ" אני עונה "אני נזכר איך קרן רצה לצידי ואיך עודדתי אותה גם כן להגביר, והיא מתוך אופייה הלוחמני ואהבתה אליי צייתה ועשתה זאת, ותמיד סיימה את ריצתה בגדול. עכשיו, בעידודי, היא עומדת לפני ריצת המרתון הראשונה שלה."
ושוב מופיעות הדמעות בעיניי כי אני מאוד מתגעגע אליה, מתגעגע לקול נשימתה ולחיטוביי רגליה.
כך, פעמים רבות בעת הריצה המשותפת, אני דומע, לפעמים בשל הרוח הקרה הנושבת ב-5 בבוקר, אך לרוב בשל קרן שליוותה אותי כה צמוד.
אנו מסיימים כל ריצה ומייקי טופח לי על שיכמי "רצת טוב היום."
"כרגיל" אני עונה, "כרגיל."
נכתב על ידי
running050, גבר בן 68 מחיפה, בתאריך 22/04/2011
(סיפור זה נצפה 2,920 פעמים)
