זה כבר ששה שבועות שלא ראיתיה. לבקשתי, הפגישות החד-שבועיות בקפריסין פסקו. הנימוק שלי היה שאני מתאמן עכשיו למרוץ קשה ואין ברצוני לשנות את תוכנית האימונים השבועית שלי. היא קיבלה את זה אבל נמצאת איתי בקשר, מתייעצת לגבי האימונים שלה והמרתון הקרוב.
אני לא שוכח את בקשתה שאשא אותה לאישה. שם במשרדה המהודר בוושינגטון הבירה, לפני כשבעה חודשים, ירדה היא על ברכיה וממש התחננה לפני. פניה היפות וגופה החטוב לא הסתירו את עווית הבכי העצור שאחזה בה באותם רגעים.
מתוקף תפקידה הרשמי וכן בשל לימודיה אין היא יכולה לבוא ולהתגורר בישראל. אני מאידך יכול לעקור לארה"ב איך אין ברצוני לגור בה שוב.
הרגשה מזופתת מלווה אותי מאז אותו בוקר במשרדה. מרגיש בזוי. הרי היא אוהבת אותי ואני אותה – ואני עדיין מסרב ומתלבט. ידידיי אומרים לי שאני טיפש. הרי עושר מופלג מחכה לך ולא פחות אושר עילאי עם אישה שכרוכה אחריך וחוצה יבשות בכל שבוע בכדי לפוגשך ליום שלם. ואני עדיין מסרב ומתלבט, מסרב ומתלבט.
נכתב על ידי
running050, גבר בן 68 מחיפה, בתאריך 15/07/2012
(סיפור זה נצפה 3,240 פעמים)
