"מאיר" מציעים לי, "אולי תרוץ עם כמה חברה מארה"ב במרתון אנטארקטיקה? זה בתחילת פברואר בקיץ." "עד לשם לטוס בשביל מרתון. אני מעדיף לתייר שם, לא לרוץ, שלג וקרח יש לי מספיק פה." "האתגר" עונים לי." "עליך רק לאסוף במשך זמן מה תרומות לאגודה למען הסרטן בניו ג'רסי ובתמורה נדבן ידוע יממן את טיסתם ושהותם של 10 רצים במרתון זה."
הסכמתי, ובמשך כשלושה חודשים אספתי תרומות מדי ערב במשך מספר שעות.
הגיע היום המיוחל. משום מה הטיסה הייתה דרך אוסטרליה ולא דרך ארגנטינה והתארכה למשך שעות רבות.
חניית ביניים בהונג קונג ועלייה על טיסת קישור אחרת שמובילה לקוטב הדרומי.
אך לפני כן. אחת הדיילות ששירתה אותנו בטיסה הארוכה הייתה דיילת יפנית, חמודה, מתוקה ופשוט יפה. אני, כהרגלי, פתחתי בשיחה עימה. והיא אומרת: "כל הכבוד, אבל לא היה עדיף שתטוסו לטוקיו ותעשו חיים?" הגלגלים בראשי סובבו מהר, אני מתחיל להתחרט על הסכמתי להתחרות שם, אף על פי ששהיתי חמש ערבים בשבוע באיסוף התרומות.
אני אומר: "חברה, אני לא מתכוון לרוץ את המרתון. החברה מתרעמים עד כדי כעס גלוי. ראש המשלחת אומר לי "תיכף ניראה". הוא ניגש אל הדיילת היפנית ואומר לה שסובבה לי את הראש, "ואולי תעשי זאת שוב על מנת שייתעשת וירוץ, אחרת אנו מעלים אותו על טיסה חזרה לארה"ב."
היא מהנהנת בראשה ולאחר חילופי דברים איתי אני נוסע ברחבי העיר כשעתיים ועוד שעתיים איתה במלון. חוויה נעימה ומהנה. התרציתי, הגעתי לנמל התעופה והודעתי על הסכמתי לרוץ תוך כדי התנצלות רבה.
מגיעים למינחת גדול ושוב עולים על מטוס קטן, עשרת הרצים, ראש המשלחת ורופא שהתלווה אלינו.
מגיעים להאנגר גדול, שחפור בחציו מתחת לקרח. בפנים, תודה לאל חם.
מתארגנים, ובעוד יומיים המרתון.
היום הגדול מגיע. קיץ, חם יחסית, 2 מעלות צלסיוס מעל האפס. באמת חם במושגים מקומיים.
הריצה התנהלה על מי מנוחות. מלווים בשני זחלדים גדולים למקרה שרץ או כמה יחליטו להפסיק ריצתם מסיבה כלשהי.
אני מסיים ב-3 שעות ו-2 דקות, במקום העשירי.
למחרת יצאנו לסיור במקום. הגוף קצת דואב. חוזרים להאנגר. מקלחת שינה ולמחרת בדרך הארוכה חזרה לאמריקה.
