מחייכת כתגובה לכל בדיחה
לרמיזות שלי יש בחיוכה תהודה,
רצה לידי בחן כה רב
ואני, מת לנשקה, פשוט נשפך.
שואל אותה: "מתי תתני לי לנשק?"
"האם ביום הולדתי הקרב?"
"ומה עם יום ההולדתי? היא שואלת"
"אז אנשקך ואולי ארשה גם לך".
אני חושב על משחק המילים בינינו
הרי אנו לא ילדים קטנים,
אולי לא קיים מתח בינינו
אך היא יודעת שמבטיי אליה הם מבטים אוהבים.
"אתה רק ידיד!" מזכירה לי מדי פעם
ואחרים ששואלים היא מדגישה זאת,
ואני מרגיש כמו חומר עשוי משעם
מתגמש לקראתה ומת אותה לפחות לצבוט.
עוד פגישה בחברתה מסתיימת בתקווה
אני אומר: "בטוח שתתני לי לנשקך בפעם הבאה",
היא מטפסת במדרגות אל הגשר
ואני מרגיש בלי קן שאבד לזה הנשר.
נכתב על ידי
running050, גבר בן 68 מחיפה, בתאריך 19/09/2011
(סיפור זה נצפה 2,996 פעמים)
