היום, שלא כרגיל, רצתי את ריצתי הארוכה. שלוש שעות של ריצה רציפה ומהירה, אחת מלמעלה מעשרה המכינות אותי לריצת המרתון הבאה.
היום החלטתי שאיני יורד לשולי הכביש, מחשש שנהגים עייפים של תחילת שבוע עשויים לסטות ולפגוע בי אף על פי שהשוליים רחבים. רצתי עד המקום שבו המדרכה הסתיימה וידעתי שאוכל להשלים את הזמן והמרחק במקומות אחרים.
ושוב אותן דמויות בחוף. גברים בודדים ונשים בודדות, יחידים ויחידות, בקבוצות של שניים, שלושה וארבעה משוחחים ביניהם על עינייני דיומא או מפנים לרגע את תשומת ליבם אליי, כשאני חולף בקצב מהיר על פניהם.
הנה אותה אישה במבט אטום, מגניבה מבט אליי ומשפילה את עיניה אל נעלי הריצה האחרות שלי, שאותן ודאי לא ראתה בפעם הקודמת. שבוע חלף מאז ראיתיה, והנה הפעם היא אינה לבושה בטייץ שלושת רבעי אלא במכנסיים קצרות. נראה שדליות הרגליים שלה רק בולטים יותר.
כן, גם אני, במהירות הרבה שאני רץ סוקר את אלה שאני חולף על פניהם ואת הנשים, לפעמים מכף רגל ועד ראש. נקל לשער מה חולף לעיתים בראשי.
אני מחליט לסטות לעבר תחנת הדלק ומשם לתוספת של 2 קילומטרים של פארק הכט המתחברים לתחנה. ממש בסיבוב אני כמעט מתנגש בה. אותה צעירה חטובה, שאיני יודע בת כמה היא כי את פניה היא מסתירה במשקפי שמש. תוהה היכן היא הייתה בשבועות האחרונים.
יורד חזרה לעבר טיילת שיקמונה ומשם מפליג לעוד 40 דקות של ריצה מהירה לכיסוי של 3 שעות ריצה או 37 ק"מ.
כשאני מסיים השעה כבר מתקרבת לתשע. כל הגברים והנשים המבוגרים והמבוגרות כבר חזרו לבתיהם בשל החום ההולך ומשתלט על היום. אבל כמה עדיין נשארו.
אני מסיים את ריצתי, עורך מתיחות וחוזר הביתה לכתוב שוב מספר סיפורים ושירים באתר 'נפגשים'.
נכתב על ידי
running050, גבר בן 68 מחיפה, בתאריך 28/08/2011
(סיפור זה נצפה 2,773 פעמים)
