"העם דורש צדק חברתי!"
כך הכרוז נשמע בטלויזיה,
ואני מחפש צדק אישי
כי אלי לפנות היא משום מה לא מעיזה.
"העם דורש זכויות בסיסיות!"
שוב נשמעת הטלויזיה,
ואני, כבר נמאס לי מההצגות
הנה היא שוב לי הבריזה.
סוגר את הטלויזיה כי נמאס
רוצה לראותה נכנסת מבעד לדלת,
רק מקווה של תכעס
שבתוך תוכה אותי לא מקללת.
הנה היא נכנסת וישר לטלויזיה:
"לעם נמאס ודורש ערבויות!"
שוב נשמע הנואם,
והיא קוראת "כל הכבוד!"
והייאוש בתוכי פועם.
מבקש שתשב רגע קט עימי
שנשוחח ברגוע,
שהטלויזיה לא תהיה בינה לביני
ששוב לא אהיה תקוע.
והערב הולך ונגמר
ואני עייף ומיואש,
הרי גם אם הטלויזיה תבער
אני אמשיך להישאר מיובש...