היא שלחה לי מסרון.
דווקא כשחשבתי שהקשר הסללורי ממדינה זו חסום עבורי, משום מה, דווקא היא שלחה לי מסרון: "מאיר, בהצלחה."
דווקא היא, שיש לה חבר, לא אוהב לרוץ אך צנחן בנשמתו, דווקא היא שלחה לי מסרון וברור היה שגם מספר הטלפון הנייד שלה יופיע.
יממה לפני המרתון, אני שוכב במיטה בחדרי במלון ושוב מעלעל במסרונים המאחלים לי הצלחה בריצת המרתןן שלמחרת בערב.
עיר מדינה אירופאית, עשירה, המתהדרת, גם היא, עם ריצת מרתון משלה.
אני מביט במסרון ונזכר כיצד סירבה לתת לי את מספר הנייד שלה ומחייך...
למחרת בערב המרתון ה-41 במספר שלי. דווקא פה אני מרגיש פיזית רע. אך צלחתי את המשימה וייצגתי את מועדון הריצה שלי בכבוד והן את מדינת ישראל.
חזרתי לארץ. פגשתי אותה, שוב, כרגיל, בעת הריצה.
"סימסת קצת באיחור את התשובה שלך."
"מצטער" עניתי, "הטלפון שלי לא תומך בשליחת מסרונים מחו"ל, אבל בכל זאת, המסרון שלך היה הכי נחמד, ודרך אגב, מספר הנייד שלך אזי ידוע לי."
"זה בסדר" היא עונה בחיוך, "אתה יכול להתקשר מתי שתרצה."
אנו מגיעים לנקודת ההתפצלות שלנו וכל אחד ואחת פונה לכיוון הריצה שלו. אני אומר לה להתראות ומפריח בכף ידי נשיקה לעומתה.
"להתראות" היא אומרת, "חסרת לי.
נכתב על ידי
running050, גבר בן 68 מחיפה, בתאריך 17/06/2011
(סיפור זה נצפה 2,994 פעמים)
