כל בוקר פניה מאירות וזורחות

כמו שמש האביב,

אצבעות ידיה טורחות

את הכפתורים להתיר.

מטיילת על גופי בעודי מתעורר

הרגשת עינוג עדינה,

יודעת שעל שנינו למהר

לצאת החוצה לריצה.

ממהר להכין לה קפה שאוהבת

שותה ספל בעצמי,

צובטת את ישבני

כשמגיש לה את הספל על מגש תוצרת סינית.

ממהרים להתלבש לפי הטמפרטורה בחוץ

אימון ריצה על פי תוכנית,

עשרים דקות של חימום לפני מאוץ

וסגרנו אימון ריצה ענייני.

בסוף הריצה עם השיחרור כמובן

עורכים מתיחות,

ושוב צובטת לי את הישבן

מחפשת כאילו היה לי בטייץ רוכסן.

אני לבייתי היא לדירתה

בטח תשב ותלמד לקראת התחלת התואר,

עוד מעט ותחזור לארצה

ואני אשאר בלי הזוהר.

אומנם אנו סוגרים כל בוקר את הלילה בריצה

אך מה יישאר בשבילי?

כי אם לא אשאר איתה

אחזור לחפש את האחת כהרגלי

כך כל בוקר עד שתיסע.