ממכרת היתה התחושה עם קרן
כשאני והיא שוחחנו על החיים,
כאילו סחנו את גופינו בשמן
כזה שהופך אותם לנעימים.
ירדנו לשפלת הבקעה המענגת
עלינו במעלה המשעול המחליק,
טיפסנו על חודי סלעים בצמרת
כשקרן נענקת כאשר אני אותה אליי מצמיד.
רעידת האדמה שהתחוללה תמיד
הייתה ללא צונאמי וללא נזקים,
כי תמיד יכולנו לחזות את העתיד
שהיה מסתיים ברגע של שיא מרטיט.
קרן היא שם ואני עדיין פה
ואני נשאל על ידי מן דהוא מה השאיפות,
מחפש איזה סימן שיבוא
לצידה או לצד אחרת איתן לעמוד.
נכתב על ידי
running050, גבר בן 68 מחיפה, בתאריך 22/04/2011
(סיפור זה נצפה 3,071 פעמים)
