נדמה לי, ובבירור, שהיא נעשית יפה מיום ליום.
שלשום, לאחר שבועיים שלא ראיתיה, היא יצאה לרוץ בגשם. עוטה עליה את מעיל הריצה שנתתי לה מתנה. אני עובר לידה בריצה. היא שונה היום, פשוט יפהפיה. והיא אכן יפה.
מרחוק, לפני שהגעתי אליה תהיתי מי הרצה הבאה מולי ורצה כל כך יפה.
"מה, לא אומרים שלום.?" היא קוראת ושואלת ברוח הנושבת.
" לא היכרתיך!" אני קורא.
מסתובב ורץ איתה בחזרה. מאחר ורוח הפנים היתה עזה וגשם החל לרדת שכנעתי אותה להסתובב במכון לחקר ימים ואגמים ולהשלים את החסר בריצה עם הרוח.
מנסה לרכוס את הכובע הצמוד ולא מצליחה. עוצר אותה לרגע ורוכס את כובעה. נוגע בפעם הראשונה בפניה, נתקף רצון עז לנשקה. "כמה שהיא יפה!" אני אומר לעצמי. אך אני מתאפק מלעשות מעשה שטות. אנחנו ידידים קרובים ויש לה חבר.
הגשם מתגבר, מצליף בפנים והיא אומרת שתוותר, תקצר את הריצה ותרוץ ישירות לביתה.
"אני לא אוהבת לרוץ בגשם, פשוט לא אוהבת" היא אומרת לי. נפרד ממנה לשלום וממשיך בריצתי.
"שבועיים לא ראיתיה", וכבר נעלמה לי שוב.
נכתב על ידי
running050, גבר בן 68 מחיפה, בתאריך 03/02/2012
(סיפור זה נצפה 3,132 פעמים)
