עלינו למצפור. הנוף הנשקף אל עבר הכביש המתפתל ודרכי העפר המשתלבים בו, ירוק ויפה. אני מביט מסביב. רחבת העץ הממורקת היא די רחבה. שולחנות בצבע קרם וארבע כיסאות תואמים בכל שולחן. צילונים בתיתורת רחבה מגנים על פני הסועדים ומצלים על פניהם.
אני נוהג לרוץ עם חבריי בסביבה. ריצות שטח מהנות ומהירות, בדרגות קושי שונות ועם רצים ברמות כושר שונות. השעה שעת בוקר מאוחרת. קריר פה ונעים. אני מזמין לשנינו שתי כוסות לימונדה קרות ומעיין בתפריט לארוחת הבוקר המוגשת במקום.
אנו קמים לאתנחתא קלה ומביטים בנוף הנשקף מלמעלה. קבוצה של רוכבים באופני שטח עולים באיטיות במעלה שביל עפר מסולע ומתפתל מעבר לטווח הראייה.
שואל אותה אם היא רוצה להצטלם, היא מהססת ומסכימה. מבקש את סליחתו של המלצר לרגע קט והוא מצלם אותנו פעמיים.
מנסה להחזיק את ידה אך היא מתחמקת.
אנו מתיישבים ואני מביט בה בעיניים שואלות. היא נבוכה אך מכחככת בגרונה ואומרת: "האמן לי זה לא אתה, זו אני, אספר לך בקרוב". ואני תוהה איזה סוד כבר היא יכולה להסתיר מפניי, ואולי כדאי שאדע לפני שאגלה לה את צפונות ליבי, אני הולך ומתאהב בה.
מבקשת להזמין ארוחת בוקר ושנינו קובעים על אותן מנות.
את הארוחה אני, בעיקר, מלווה על הסביבה ועל ריצות השטח בסביבה עם חבריי הרצים.
מקנחים בקפה טוב ובדבר מאפה מקומי.
קרוב לשעתיים וחצי ישבנו שם. אנו צועדים לעבר הרכב והיא מבקשת ממני שאנהג. הדרך אליי הביתה אורכת כ-20 דק'. אני יוצא מן הרכב והיא יוצאת, מחבקת אותי ומגניבה לשפתיי נשיקה רכה. אני מנסה להחזיקה קצת יותר אך היא שוב מתחמקת, נושקת ללחיי ומתיישבת מאחורי ההגה."להתראות" היא אומרת ואני נשאר עם השאלה...
נכתב על ידי
running050, גבר בן 68 מחיפה, בתאריך 06/09/2011
(סיפור זה נצפה 2,840 פעמים)
