צהריים טובים לימסול
יום שני, 6 ליולי 2011. השעה 3 לפנות בוקר. צלצול הטלפון הנייד מעיר אותי משרעפיי. מזה מחצית השעה אני לא ישן. הבוקר אני ארוץ לפני 5:00 כי עליי למהר וללוות את לאה לנתב"ג. היא חוזרת לוויניפג קנדה.
אני מיד עונה לטלפון בבהלת מה. בוקר טוב נשי באנגלית מצטלצל באוזני. "מאיר, זו קרן, אני בפרנקפורט. טסתי לכאן בשליחות אבי. "הסכת ושמע וציית" היא אומרת, "אני יודעת שאתה מלווה את לאה לנתב"ג, התלבש יפה וקליל, קח דרכון ו-100 יורו, הזמנתי לך כרטיס טיסה הלוך ושוב ללימסול להיום ב-10:45, נאכל ארוחת בוקר מאוחרת, תשהה אתי כמה שעות ותחזור לחיפה.
אני יודע שלקרן לא אומרים לא, מה עוד שהיא אוהבת אותי ואף משלמת על כך.
יוצא לריצה בעשרים לחמש, רץ כשעה, חוזר הביתה, מתקלח ותופס את הרכבת לנתב"ג בשעה הייעודה. לאה מקדמת אותי בבוקר טוב זועף. הרכבת מלאה נוסעים בדרכם למרכז, חיילים ואזרחים. היא כבר לא רגילה לצפיפות הזו האופיינית לישראל.
בנתב"ג העניינים התנהלו די מהר. נפרדתי מלאה וניגשתי במהירות לדלפק החברה בה חיכה לי כרטיס הטיסה ללימסול. עליתי למטוס וכעבור כמחצית השעה הייתי בקפריסין.
יצאתי מאולם הנוסעים המגיעים ובחוץ חיכתה לי קרן, לצד מונית, יפה וזוהרת מתמיד. שלושה חודשים לא ראיתיה. התחבקנו בעוז והיא ביקשה מנהג המונית שייקח אותנו למסעדה ברצועת החוף הנקראת: Ladies Mile Beach .
ארוחת בוקר יוונית נהדרת הייתה לנו. ליווי של שני נגני בוזוקי. קרן משכה אותי בחוזקה אליה ונישקה אותי בחום. נעניתי לה והשבתי באותה מידה. קינחנו בקפה ועוגיות מתוקות וקרן אומרת לי לאחר כמעט כשלוש שעות: "מאיר, אני חייבת לתפוס את הטיסה חזרה לפרנקפורט ומשם לוושינגטון. בעל המסעדב מזמין לנו מונית ולפתע כל הגברים, ככל הנראה מקומיים ויוונים, קמים עם הצלחות בידיהם ומטיחים אותם ברצפה ומרימים לכבודנו כוסות יין, תוך כדי אמירת ברכת דרך צלחה ביוונית. בעל המסעדה סופג כפיים אך מתרצה ולבסוף מחייך ואומר: עליתם לי בכסף אך שילמתם פי כמה וכמה."
עלינו למונית ונסענו מרחק קצר לנמל התעופה. קרן נישקה אותי בעוז ואני אותה ונפרדנו כל אחד למטוסו.
אחה"צ הייתי כבר בבית, עייף ונדהם ממה שקרה אותי בשתים עשרה השעות שחלפו.
